רולרבליידס ביום כיפור

(צביקה, ניצן, קיריל ושנופץ, יום כיפור תשנ"ז, 2.10.06)

יום כיפור הוא זמן מעולה לרולרבליידס - הכבישים ריקים ואפשר לנסוע רחוק. בהתחלה חשבנו לנסוע מתל-אביב לחיפה, אבל החלטנו הפעם לעשות מסלול קצר יותר ולראות איך זה הולך.

יצאנו מהבית ברמת-אביב ב-11:00 בבוקר, ונסענו צפונה על איילון דרום. הרגשה של נסיעה בניגוד לכיוון התנועה מוזרה, אפילו שזה לא באוטו; היתרון הוא שאפשר לראות מכוניות הרבה זמן מראש. יש מכונית פעם ב-10 דקות בערך, אבל הכביש מספיק רחב כדי שהן יעברו בלי בעיות. הקטע של איילון דרום שבין קק"ל להרצליה הוא חדש יחסית, ולכן בחרנו בו, אם כי מהר מאוד הסתבר לנו שדווקא הרבה כבישים חדשים סלולים בצורה לא מאוד מתאימה לרולרבליידס, יש בהם מין אספלט כזה שעשוי מאבנים קטנות כמעט בלי מילוי ביניהן, כך שהנסיעה היא די קופצנית. [שנופץ, שחזר מדרך נמיר, מוסר שהדרך שם טובה בהרבה.]

במחלף הסירה עברנו לכביש מספר 2, ומשם המשכנו צפונה מתוך מטרה לראות כמה רחוק נצליח להגיע. באיזור הרצליה הכביש שוב היה מעצבן קצת, אבל אחר כך הוא השתפר (או שהתרגלנו), והנסיעה עברה במהירות ובכיף.

בגעש עצרנו לשתות ולאכול, וגילינו שבתחנת הדלק שם אפשר למלא מים גם ביום כיפור, ואפילו לקנות קולה ממכונה. כך שניתן היה להסתדר גם עם פחות מים. (אני לקחתי 3 ליטר, ויחד עם המילוי בגעש שתיתי כנראה בערך 4 ליטר במשך היום.) גם לא אכלנו יותר מדי (ועיניתם נפשותיכם, אחרי הכל) - פיתה אחת לכל אחד, עוגת הבית וקצת ופלים סיפקו את צרכינו. השמש ומחויבויות קודמות הכריעו את שנופץ בגעש, והוא חזר משם לביתו, בעוד שאנחנו המשכנו עד מחלף פולג. שם ירדנו וחתכנו לכיוון הכביש הישן (כביש 4), והתחלנו את הדרך חזרה.

הכביש הישן פחות מומלץ לנסיעה ברולרבליידס, לא כל כך בגלל איכות האספלט אלא בגלל שיש בו הרבה יותר עליות וירידות. העליות לא נורא תלולות בכל מקרה, אבל לפעמים הן ארוכות ומתישות מאוד. מצד לשני, לכל עליה יש ירידה, ובכמה מקומות ירדנו ב"רכבת" והגענו למהירויות גבוהות יותר ממה שאני רגיל - מפחיד וכיף בבת אחת, כמו לונה פארק.

לקראת סוף הקטע הזה כבר הייתי די תשוש, וגם התחיל להיות מאוחר (16:00). התחלתי לדאוג שלא נספיק לחזור לתל-אביב לפני שהמכוניות חוזרות לכביש. בשלב הזה הרגליים כבר בקושי נשאו אותי, ופעם אחת נפלתי בגלל שריר שסירב לקחת על עצמו את חלקו בסחיבת משקל הגוף. אבל שתי דקות מנוחה הספיקו, וכשהגענו לאיילון האדרנלין של סוף המסע כבר עשה את שלו. עד שהגענו חזרה לרמת אביב כבר היה 17:00, ולמרות שהשמש עוד היתה די רחוקה משקיעה כבר היו די הרבה מכוניות (חוצפה!).

שויצריה הקטנה - המצפה

(אמא, איתן ויעל, 24.9.05)

מסלול קצר ויפה מאוד ביערות הכרמל. עליה קלה של כשעה עד למצפה, ממנו ניתן לראות את הכרמל פרוס תחתינו, עד לעתלית ולים. חזרה באותו מסלול.

הגעה: נוסעים מחיפה ליערות הכמל, חולפים על פני האוניברסיטה ופונים ימינה בכניסה הראשית של יערות הכרמל (שילוט לחי-בר ולשוויצריה הקטנה). ממשיכים עם הרכב על דרך סלולה וצרה, ועוקבים אחרי השלטים לשוויצריה הקטנה. מהחניון של שוויצריה הקטנה, הולכים במסלול מסומן בשחור, שעולה על ההר. בנקודה מסוימת ישנו פיצול למסלול מסומן אך לא צבוע (שני פסים לבנים ללא צבע ביניהם): הולכים במסלול זה עוד כמה מאות מטרים כדי להגיע לנקודת התצפית. חוזרים באותה דרך שבה הגענו.

 

נחל פרס

טיול מדורי, 16.3.2006

אחד המסלולים היפים ביותר בערבה. מחולק לשני קטעים: נחל פרס תחתון (מסלול ירוק), שמכיל את החלקים היפים ביותר, ונחל פרס עליון (מסלול שחור), מסלול לא קל אבל מאוד מהנה למי שאוהב טיפוסים, עם קטעי scrambling לא פשוטים בכלל. אפשר לעשות את שניהם ביום אחד, אם הולכים בקצב סביר. אם רוצים לעשות רק חלק אחד, המסלול האדום מקשר את נקודת האמצע עם הכביש. בכל מקרה צריך שתי מכוניות.

החלקים המרשימים ביותר של הטיול הם גבי פרס, קרוב לנקודת האמצע, משם התמונות שאתם רואים, והמפל, קרוב לתחתית הנחל (אין לי תמונה משם לצערי), שגובהו כמה עשרות מטרים. את המפל אפשר לראות מרחוק ואחר כך להגיע ממש עד לראשו - מקום מדהים.

נקודת התחלה (תחתית החלק התחתון): ממש בצומת הערבה. אפשר להשאיר את המכונית בתחנת הדלק. הערה: בתחנת הדלק יש רק מים מליחים, שאינם ראויים לשתיה.

נקודת אמצע: כמה קילומטרים במעלה סיבובי סדום. שלט עם סימון אדום מצפון-מזרח לכביש מפנה לגבי פרס. אפשר להשאיר את האוטו בצד הכביש.

נקודת סיום: כאן, למרבה הצער, אין שילוט למסלול. הנקודה נמצאת כשני קילומטר דרומית לתחילת המסלול של נחל אשלים (שעבורו יש שילוט), ויש במקום אנדרטה לתאונת דרכים וכן שטח די גדול בו אפשר להשאיר את הרכב.

אנחנו התחלנו למטה והשארנו ליתר בטחון מכונית גם בנקודת האמצע, מה שאיפשר למי שהיה מעוניין בכך לעזוב באמצע המסלול ולהעביר שנ"צ בדימונה. בכל מקרה, את החלק העליון מומלץ מאוד לעשות בעליה, כיוון שזה יותר קל טכנית.

כמה הערות חשובות למי שרוצה לעשות את החלק העליון של המסלול:

א) החלק העליון הוא מאוד מהנה למי שאוהב טיפוסים טכניים, אבל הוא לא קל. בפרט יש בו מפל אחד שבו צריך לטפס בזהירות מעל מצוק של כ-10 מטרים. מתבקש לשים שם יתד או חבל, אבל אין. לי זה היה קצת מפחיד.

ב) נראה שישנה טעות במפת 50,000 של דרום מדבר יהודה שיש לי (למרות שזו מפה חדשה - רק קניתי אותה לפני כמה חודשים). הטעות היא בנקודת האמצע של המסלול, במפגש בין הסימונים הירוק, השחור והאדום. במפה שלי נראה כאילו ישנה צומת שבו שלושת הסימונים נפגשים יחד. לעומת זאת, בשטח, מגיעים מהמסלול הירוק למפגש עם המסלול האדום. צריך ללכת על המסלול האדום לכיוון הכביש (מערבה), כ-500 מטר, עד שמגיעים לפיצול עם המסלול השחור. אנחנו התברברנו די הרבה זמן על השטות הזאת. לעומת זאת, במפת צפון הערבה (שמכילה גם היא את המסלול), נראה שהסימון הוא נכון.

נחל משמר

(צביקה ויעל)

בין מצדה לעין גדי.

האמת שהטיול הזה לא ממש הצליח. רצינו לעלות את נחל משמר ולהגיע עד לעין משמר ולמערת המטמון. הבעיות התחילו עם דרך העפר שמובילה לחניון בתחילת המסלול - רצינו להגיע עם האוטו עד לחניון הלילה, אבל הדרך משובשת מאוד והאוטו ספג כמה חבטות לא נעימות בדרך - ממש לא דרך בשביל רכב נמוך.

התכנון היה לעלות דרך הקניון (מסלול כחול) ולחזור מעליו (מסלול אדום). אבל, לא הרבה זמן אחרי שנכנסו לקניון, התחילו להיות שלוליות מים, ולא עבר זמן רב עד שנתקענו מול בריכה גדולה ועמוקה למדי, שלא יכולנו לעקוף אותה. הבעיה האמיתית היתה, שהמים לא היו רק עמוקים אלא גם ירוקים, מלוכלכים ומסריחים, בצורה שממש לא עשתה חשק לשחות דרכם. לא היינו ערוכים לשחיה ממילא ולכן, בסופו של דבר, החלטנו לוותר על העניין.

מאוחר יותר קראתי באתר של מינהלת הטיולים במשרד החינוך, שבמסלול הזה יש בריכות עמוקות במשך רוב השנה, וכדאי לברר מראש (איפה?) אם אפשר לעבור אותו.

עין גדי - נחל דוד

(יעל וצביקה)

מסתבר שמרץ זה זמן מעולה לבקר בעין גדי. היעלים ממליטים והם כל כך מבויתים שאפשר להתקרב אפילו לתיקונות. הבחור בתמונה הוא כנראה בן כמה שבועות.

הטיול בעין גדי מתאים לכל המשפחה, ולוקח בערך שעה וחצי. היתה שם שריפה בזמן האחרון והם סגרו את המפל העליון, כך שהמסלול עוד יותר קצר מהרגיל. יש כמה מקומות שבהם אפשר להכנס למים (כדאי לעשות את המסלול בכפכפים). הבעיה העיקרית - מלא כל כך באנשים שקשה לתפוס פינה שקטה.