מערת אצבע

(צביקה ויעל, 17.11.07)

מערת אצבע נמצאת במרכזו של מסלול מעגלי קצר, קליל ויפה, במורדות המערביים של הכרמל, עשר דקות נסיעה מחיפה. המסלול עד למערה מתאים לכל המשפחה, אפילו לילדים קטנים; המסלול המעגלי השלם דורש קצת טיפוס, אבל עדיין מתאים באופן כללי למשפחות עם ילדים. משך המסלול המעגלי, כולל כניסה למערה - כשעתיים. כדאי להביא פנסים אם אתם מתכננים להכנס למערה, אבל אפשר להסתדר גם בלי.

הגעה: נקודת ההתחלה והסיום היא חניון פתחת נחל אורן, שנמצא ממש סמוך לצומת אורן. מכביש החוף, יורדים במחלף עתלית, משם מגיעים לצומת אורן. פונים שמאלה (צפונה) ומיד ימינה (מזרחה), ומגיעים לכביש בית-אורן-עתלית. כמה מאות מטרים אחרי תחילת הכביש, פונים ימינה לחניון פתחת נחל אורן. הכניסה לחניון בתשלום (30 ש"ח למכונית פרטית).

המסלול: המסלול כולו עוקב אחר הסימון השחור. מהחניון עולה מסלול מעט תלול, שבחלקו מדרגות חצובות באבן, לכיוון המערה. המערה עצמה גדולה יחסית למערות שבכרמל, ואורכה הכולל כ-20 מטר. גם ללא פנסים תוכלו להכנס, ועל ידי גישוש תוכלו להגיע עמוק לתוכה.

מהמערה אפשר להמשיך במסלול השחור, שעולה מעט יותר גבוה ומגיע לנקודת תצפית יפה על חוף הים, עתלית והיישובים שבסביבה (וכן על כלא שש הסמוך). המסלול מקיף שלוחה קטנה של הכרמל, שנקראת שלוחת אצבע, וחוזר ויורד אל החניון מהצד השני שלה. בסך הכל מדובר על מסלול של כקילומטר וחצי, עם עליה של כ-120 מטר.

רשימת טיולים לפי איזור

צביקה טייל במקומות הבאים. לחצו על אתר כדי לקבל פרטים נוספים עליו.
לצפייה במפה דרך Google Maps (מאפשר לראות פרטים רבים יותר), לחצו כאן.


View הטיולים של צביקה in a larger map

נחל עמוד

(צביקה, איתן, רפי, לנה, 13.10.07)

נחל עמוד זורם במשך כ-20 ק"מ, מאיזור הר מירון ועד לכנרת. מסלול ההליכה בו נמשך כ-15 ק"מ, ומחולק לשלושה חלקים שווים. אפשר לעשות כל אחד מהם בנפרד, או ללכת לכל אורך הנחל במסלול של יום אחד, שמחייב מכונית נוספת בנקודת הסיום. אנחנו בחרנו באפשרות השניה, והלכנו מהחניון של רשות הטבע בתחילת נחל עמוד עליון, ועד לעמוד שעל שמו קרוי הנחל, ליד קיבוץ חוקוק.

נחל עמוד עליון: החלק הצפוני של הנחל מתחיל בחניון מוסדר של רשות הטבע והגנים, שהכניסה אליו בתשלום. כאן אפשר להשאיר את האוטו, אבל המקום נסגר מוקדם למדי (בשעה 16:00 בחורף), והשער ננעל. לכן, יתכן שכדאי יותר להחנות את הרכב ליד מושב מירון, ולהתחיל את המסלול בנקודה שבה שביל ישראל חוצה את כביש 866, בין אבני ק"מ 41 ו-42. (באופן רגיל אני לא ממליץ להתחמק מתשלום במקומות כאלה, אבל הפעם פשוט אין ברירה.) מכאן ממשיך המסלול עד סופו לאורך שביל ישראל, ומסומן גם בסימון שחור. אם בחרתם בכל זאת להכנס לחניון, תוכלו לרדת לערוץ הנחל ולהפגש עם שביל ישראל אם תעקבו אחרי הסימון האדום.

כך או כך, תגיעו במהירות לאיזור עין יקים, מעיין שבו יש מים כל השנה. בחורף ובאביב ניתן להכנס למים ולשחות, בקיץ המקום נהיה בריכה שבה אפשר לכל היותר לשכשך רגליים.

המסלול ממשיך בתוך ערוץ הנחל במשך כ-5 ק"מ, עד לאיזור עין סתר. כאן מטפסים קצת על ההר, ופיצול למסלול כחול מסמן את סופו של השליש הראשון של הטיול. המעוניינים יכולים לטפס במסלול הכחול (תלול מאוד) ולהגיע למצפה הימים, נקודה שבה בימים עם ראות טובה במיוחד אפשר לראות בו-זמנית את הכנרת והים התיכון (וממנה אפשר לחזור, בהליכה של כמה קילומטרים על הכביש, לנקודת ההתחלה).

נחל עמוד תיכון: בניגוד לנחל עמוד עליון, כאן המסלול מוביל אותנו על הגדה של הנחל, כמה עשרות מטרים מעל הערוץ. השינוי גורם לתוואי להיות נוח יותר, ומדי פעם יש נוף. אבל, למרות כמה נקודות מרשימות (עין סתר, ומפל יבש בהמשך המסלול), לקראת סוף הקטע הזה הנחל נהיה רחב יותר ומרשים פחות. השליש השני של המסלול מסתיים במפגש עם כביש 85, כביש ראשי שאותו שומעים מרחוק. כאן כדאי ללכת לפי סימון שביל ישראל, ולא לפי הסימון השחור, שמתפצל ממנו ממש ליד הכביש - הסימון השחור ישן יותר וקצת מבלבל. על כל פנים, הכיוון הכללי הוא לחצות את כביש 85 ולהמשיך במורד הנחל, כך שאין ממש אפשרות ללכת לאיבוד.

נחל עמוד תחתון: תחילתו של מסלול זה, ליד כביש 85, הינה המשך של החלק הפחות מעניין של הנחל, אבל בהמשך הנחל נהיה שוב צר ותלול יותר. במקביל מתחילים לראות מערות רבות בקירות הנחל, ולאחר זמן מה מגיעים גם למערות שנמצאות ממש ליד המסלול, וניתן להכנס אליהן. אלה מערות קטנות מאוד (אין צורך בפנס), ולמרבה הצער הן מלאות בלכלוך מסריח, כמיטב המסורת הישראלית.

כמובן שהסיבה העיקרית להגיע לכאן היא העמוד. זהו גוש אבן גדול בעל צורה לא סבירה בעליל, שעומד בצד הנחל כאילו הונח שם בכוונה. בהחלט משהו ששווה לראות, אם כי קצת מוזר לקרוא לנחל ארוך ויפה על שמו של עמוד אחד שתקוע בסופו.

העמוד נמצא כ-500 מטר מסיום המסלול, במפגש עם הכביש המוביל לקיבוץ חוקוק. (שביל ישראל ממשיך כאן על דרך עפר לאורך הנחל, לכיוון הכנרת, אבל קטע המסלול שבהמשך אינו מעניין במיוחד.)

מערת עלמה

(צביקה, רפי, איתמר, 28.9.07)

מערת עלמה היא המערה העמוקה ביותר בישראל, והביקור בה הוא חוויה ייחודית בארץ. המסלול נמשך 3-4 שעות, כולן בתוך המערה החשוכה לחלוטין, ורובו מורכב מטיפוס וזחילה לסירוגין. מדובר, לכן, במסלול למיטיבי לכת, והוא אינו מתאים לבעלי נטיה קלאסטרופובית או לבעלי פחד גבהים.

ציוד נדרש:

• בתוך המערה, כמובן, חשוך לחלוטין, וההליכה בה קשה וכוללת טיפוס והשתלשלות ממקומות גבוהים. לכן יש צורך בפנס אחד לפחות לכל מטייל. כמו כן, משך הטיול עשוי להיות ארוך ממשך החיים של הבטריה של הפנס, וכדאי לכן לדאוג לבטריות רזרביות לכל אחד מהפנסים. פנס ראש הוא הסוג המומלץ ביותר, שכן תזדקקו לשתי הידיים כדי לטפס.
• בירידה ההתחלתית, חבל באורך של כ-10 מטרים יכול להיות שימושי, אך אינו חיוני.
• המערה מלוכלכת מאוד, בעיקר מבוץ, אבל גם מכך שמסתובבים שם עטלפים רבים שעושים את הצרכים שלהם בדיוק איפה שאתם רוצים להניח את היד. צריך להביא בגדים שלא אכפת לכם ללכלך, אופטימלית - סמרטוטים שאתם הולכים לזרוק ממילא.
• יש צורך בנעלי הליכה טובות שכן המסלול כולל טיפוס והאבנים רטובות וחלקלקות.
• 2 ליטר מים לאדם מספיקים.

הגעה: נוסעים בכביש עכו-צפת (85) עד צומת חנניה, שם פונים שמאלה לצפת (כביש 866). ממשיכים לפי השילוט לכיוון קרית שמונה, קודם על כביש 89 ואז על כביש 886, עד שמגיעים לכפר ריחניה. כאן שמים לב למספר דרכי עפר שיוצאות מהכביש לצד ימין (ריחניה נמצאת מצד שמאל). אחד מהם מסומן בסימון שבילים אדום. זוהי דרך חצץ שמתאימה לרכב לא מפונק, והיא נמשכת כקילומטר וחצי, עד שהמסלול האדום פונה לדרך עפר שמתאימה לג'יפים בלבד. כאן אפשר להשאיר את הרכב ולהמשיך ללכת, פחות מקילומטר, לאורך המסלול האדום, עד לפתח המערה.

המסלול: פתח המערה גדול, וקשה לפספס אותו. המסלול מתחיל מירידה של כ-20 מטר לתוך אולם גדול המכוסה לשלשת יונים, אך זו תהיה הפעם האחרונה בשעות הקרובות בה נראה מרחב פתוח. קרוב לתחתית האולם ישנו פתח קטן, שלא נראה כאילו הוא מוביל לשום מקום. חץ לבן גדול יעזור לכם למצוא אותו. כאן יש וו מתכת אליו ניתן לחבר חבל, אבל הכניסה למערה אפשרית גם ללא חבל - בסלעים יש יתדות, רק צריך להזהר לא להחליק על הבוץ הרטוב. לאחר ירידה של כ-5 מטרים מתחיל המסלול עצמו. שימו לב לעקוב אחרי סימון השביל, כי ישנם פיצולים אחדים במערה ולא כדאי ללכת לאיבוד. הסימון כאן מורכב ממחזירי אור קטנים שקבועים בסלעים: מחזיר אור בצבע לבן מסמן את כיוון ההתקדמות, ומחזיר אור בצבע אדום מסמן את הכיוון חזרה ליציאה. לא תמיד ברור לאן הסימונים אמורים לכוון אתכם - אם נראה לכם שאתם מגיעים לקטע ללא מוצא, חזרו אחורה כמה מטרים ותראו אם אין כיוון אחר שאמורים ללכת בו.

במהלך הטיול תשמעו מדי פעם את העטלפים במערה. ברוב המקרים העטלפים יתרחקו מכם ולא תראו אותם. אם הם מתקרבים אליכם, השתדלו לא לסנוור אותם עם הפנסים שלכם. (העטלפים אינם מזיקים לבני אדם.)

המסלול אינו ארוך אבל כולל טיפוס וזחילה כמעט ללא הפסקה. במספר מקומות ישנם מעברים צרים מאוד, שדורשים זחילה על הגחון. אם כל זה נשמע לכם מגניב - מובטח לכם טיול מהנה ומיוחד.

קיסריה

(צביקה ויעל, 29.9.07)

הגן הלאומי קיסריה הוא אתר ארכיאולוגי על חוף הים, בין היישוב הקהילתי קיסריה לבין קיבוץ שדות ים.

בניגוד לאתרים ארכיאולוגיים רבים, שבהם ישנו מקבץ קטן של חפירות ואין הרבה לעשות מעבר לכך, כאן יש כמות גדולה מאוד של מבנים שמורים היטב (חלקם משוחזרים), המשתרעים על שטח רחב שבו ניתן לבלות בקלות כמה שעות. המעוניינים יכולים לשלב את הביקור עם הליכה על חוף הים ואף להכנס למים (הרחצה אסורה, אין מציל).

באיזור הרומי אפשר לראות אמפיתיאטרון שבנה המלך הורדוס (בו נערכות הופעות גם היום), היפודרום - רחבה למירוצי מרכבות סוסים, ומבנים רבים ובהם כמה פסיפסים.

מטבע הדברים, האיזור הצלבני הוא במצב טוב יותר, ויש בו חומות גבוהות וחפיר המגינים על העיר, וכן מצודה המשקיפה על הנמל העתיק. למרבה הצער, האיזור הזה מתויר מאוד, ומלכודות התיירים הקלאסיות כוללות מסעדה וקיוסקים, חנויות מזכרות, עבודות יד, מוצרי יודאיקה ושאר פריטים לתייר האמריקאי הממוצע. המפתיע הוא שדווקא האיזור הזה הומה אדם, כנראה שיש אנשים שנופלים במלכודת בכל זאת (שאם לא כן, מן הסתם היא היתה מתפוגגת).

הערה אחרונה: כמו כל האתרים של רשות הטבע והגנים, הכניסה לכאן היא בתשלום, והמקום נסגר יחסית מוקדם - בשעה 17:00 בקיץ ובשעה 16:00 בחורף. הכניסה לאתר מותרת עד שעה אחת לפני הסגירה.

רולרבליידס ביום כיפור 2

(איתי, אלה, ניצן, צביקה, יום כיפור תשס"ח)

עכשיו זו כבר מסורת - אחרי הטיול במרכז בשנה שעברה, החלטנו הפעם לנסות להגיע מחיפה לתל-אביב על רולרבליידס. המטרה הזו היתה כנראה קצת מוגזמת בשביל רמת הכושר שלנו, אבל הצלחנו לעשות סיבוב של משהו כמו 50 ק"מ.

יצאנו בסביבות 7:30 בירידה ברגל מחיפה, דרך נשר, כי ירידה ברולרבליידס בכבישים המפותלים של העיר לא התאימה לרמת המיומנות שלנו. לקח בערך שעה להגיע לתחתית של נשר, שם פגשנו את איתי. מכאן חצינו את העיר התחתית של חיפה. כאן דווקא היתה מדי פעם תנועה, אבל הכביש היה יחסית רחב כך שיכולנו לראות מכוניות שמגיעות. מומלץ במצבים כאלה לנסוע נגד כיוון התנועה - כך רואים את המכוניות מרחוק ואפשר לזוז הצידה.

עלינו על כביש החוף, ונסענו בו עד מחלף זכרון. כאן כמעט שלא היתה תנועה, וגם הכביש היה סלול טוב ודי שטוח. מצד אחד רואים את הים, מצד שני רואים את הכרמל - מסלול רולרבליידס אידאלי, חבל שרוב הזמן תופסות אותו מכוניות.

במחלף עתלית ירדנו ואכלנו ארוחת צהריים בחורשה קטנה ומוזנחת של קק"ל. במחלף זכרון ראינו שאין סיכוי להמשיך עוד הרבה, אז ירדנו מהכביש המהיר והחלטנו לחזור דרך הכביש הישן. בפורדיס, באופן לא ממש מפתיע, היתה דווקא לא מעט תנועה ומומלץ לא לעבור במקום אם אפשר. גם המשך הנסיעה בכביש הישן היתה פחות מוצלחת - הכביש סלול הרבה פחות טוב, וצר יותר. אמנם, אחרי פורדיס כמעט לא היתה תנועה, אבל כשמגיעה מכונית בכל זאת צריך לרדת לשוליים הצרים, שמכוסים לא פעם באבנים. כפיצוי, הכביש עובר הרבה יותר קרוב לכרמל, ואפשר לראות אותו צבוע בגווני שקיעה.

בסופו של דבר הגענו, לקראת השקיעה לפניה לעין הוד (לא רחוק ממחלף עתלית שבו אכלנו צהרים). כאן התמוטטנו וחיכינו עוד שעה-שעתיים עד שגם אנשים שפויים יתחילו לנסוע בכבישים, ואז אספו אותנו והחזירו אותנו הביתה.

כמה הערות תכנוניות: בכל תחנת דלק שבה עצרנו היה אפשר למלא מים, כך שלא צריך לסחוב עליכם יותר מדי - 2-3 ליטר לאדם מספיקים בהחלט. ברוב תחנות הדלק יש גם שירותים פתוחים. כדאי להביא הרבה אוכל - מוציאים הרבה אנרגיה במהלך היום, ובהפסקות נהיים רעבים.

ממחצבות קדומים לחניון האגם וחזרה

(צביקה ויעל, 8.9.07)
(אנחנו ומשפ' מיכאלי, 15.11.08)

מחצבות קדומים וחניון האגם הם שני חניונים בכרמל, ליד בית אורן, מהם יוצאים מסלולי טיול רבים. המסלול הקצר שעשינו בשבת הוא מסלול מעגלי שעובר ביניהם. אורכו רק קילומטר וחצי, כך שאפשר בקלות לעשות אותו תוך שעה-שעתיים לפני השקיעה.

מחצבות קדומים הוא שמו של אתר עתיק שבו נהגו לחצוב סלעים לבנייה. המקום נמצא לצידו של כביש עתלית-בית אורן, וניתן להגיע אליו כמעט ללא הליכה. כילד אהבתי לטפס על הסלע החשוף, שהחציבה השאירה בו מעין מדרגות, ואני עדיין מופתע כשאני מגיע לשם ורואה שהסלע הוא בסך הכל בגובה של כעשרה מטרים.

מחניון העפר שליד מחצבות קדומים יוצאים מספר מסלולי טיול. אנחנו הלכנו במסלול הירוק, שיורד לתוך אפיק נחל אורן, ומגיע לטחנת הקמח העתיקה שאותה כבר הזכרתי בעבר. מכאן פונים ימינה למסלול האדום, שממשיך במורד הנחל. לאורך נחל אורן אפשר לראות צמחי פטל והרדוף, ומדי פעם אפשר להגיע אל מרכז האפיק, שם יש קצת מים, אפילו בקיץ.

לאחר הליכה קלה מגיעים לאגם המלאכותי (והיבש) שעל שמו קרויה נקודת האמצע של הטיול. לאחר שנחצה את הכביש ונמשיך במסלול האדום, נגיע לחניון עצמו, ובו שולחנות פיקניק, מים זורמים ושירותים. מכאן נפנה ימינה ונמצא את המסלול השחור, שעולה בחזרה לנקודת ההתחלה. מסלול זה צמוד לכביש עתלית-בית אורן, ולכן הוא אינו שקט במיוחד, כך שאם יש לכם שתי מכוניות, יכול להיות שעדיף לכם לוותר על החלק הזה ולסיים את המסלול בחניון האגם.

לאחר עליה קצרה ולא מאוד תלולה, נגיע למפגש עם שביל כחול, שם נפנה ימינה ונגיע במהירות בחזרה למחצבות קדומים, נקודת ההתחלה שלנו.

הגעה לנקודת ההתחלה: מכיוון תל-אביב, יורדים מכביש החוף (כביש 2) במחלף עתלית, נוסעים מזרחה כקילומטר עד לכביש הישן (כביש 4), ושם פונים שמאלה ומיד ימינה. עולים בכביש המתפתל כמה קילומטרים, עד שרואים את המחצבות מימין הדרך. כמאה מטר לפני המחצבות יש חניון עפר. אם הגעתם לבית אורן, סימן שפיספסתם - צריך להסתובב ולחזור כקילומטר.

חוף הבונים וחוף דור (טנטורה)

(יעל וצביקה, 1.9.07)

חוף הבונים וחוף דור (הקרויים גם על שם הכפר הערבי שהיה במקום עד 1948, טנטורה), הינם שני חופים פופולריים (=צפופים), שנמצאים על רצועת החוף שליד הכרמל, בין זכרון יעקב לעתלית. רצועת החוף שביניהם היא שמורת טבע, בה יש שביל הליכה יפהפה שעובר בפינות שקטות (אפילו בימי הקיץ שבהם, במקומות אחרים, קשה לראות את הים מרוב אנשים). במסלול ההליכה אפשר לראות פריחת חוף, ציפורים שנמשכות לבריכות הדגים הסמוכות, ותצורות סלע מיוחדות.

הגעה: אם באים מהמרכז, יורדים מכביש החוף במחלף זכרון יעקב, וממשיכים צפונה על הכביש הישן (כביש 4). פונים שמאלה לכיוון מושב הבונים וממשיכים בכביש צר עד לשער המושב. במקום להכנס למושב, פונים ימינה וממשיכים לפי השילוט על דרך משובשת (מתאימה לרכב לא מפונק) לחוף הבונים. ניתן לחנות כ-500 מטר מהחוף עצמו ולהמשיך ברגל כדי להמנע מהתשלום בכניסה (זאת, כנראה, בשל החוק האוסר על גביית תשלום בכניסה לחופים). לחילופין אפשר לשלם 23 ש"ח לרכב פרטי ולחנות ממש על שפת החול.

מהחוף המוסדר, בו יש שירותים וקיוסק קטן, ישנו שילוט בולט למסלול הליכה מסומן באדום, שממשיך דרומה לאורך החוף עד לחוף הבונים, כ-3 ק"מ דרומה יותר. במהלך המסלול תוכלו למצוא מפרצונים קטנים, ועם קצת מזל תוכלו לבחור לכם מפרץ פרטי משלכם לפיקניק או שכשוך במים. (הרחצה במים אסורה בכל החופים באיזור שכן אין שם מציל.)

ההליכה נוחה ברובה, ולוקחת שעה או שעה וחצי בכל כיוון. אם אתם מתכוונים ללכת את שני הכיוונים, מומלץ להגיע כשעתיים לפני השקיעה. בחודשי הקיץ (במיוחד באוגוסט) אפשר לראות את פריחת חבצלת החוף (בתמונה), ובחורף אפשר למצוא צבעונים, כך שזה באמת טיול לכל ימות השנה.

הבניאס

(צביקה, איתן, רפי ואיתמר, 16.8.07)

הבניאס (נחל חרמון), אחד משלושת מקורות הירדן, הוא נחל איתן שבו זרימה חזקה כל ימות השנה, ולכן הוא מתאים לטיול אפילו בימי אוגוסט החמים ביותר. הפארק הלאומי נחל חרמון כולל מספר אתרים שונים: מעיינות הבניאס, בריכות נוי מלאכותיות, שרידי עיר צלבנית עתיקה, מקדש לאל פאן, מסלול הליכה לאורך הנחל, וכמובן מפל הבניאס - מהמפלים המרשימים ביותר במדינה. במקום ישנם גם שולחנות פיקניק, ובהתאם לרמת העניין שלכם, ניתן לבלות בו בין שעה לחצי יום. בנוסף, אפשר להמשיך את הטיול במורד הנחל, מחוץ לתחום הגן הלאומי (ומחוץ לשמורת הטבע), שם ישנן מספר נקודות בהן הכניסה למים אפשרית. באחד מהם ניתן למצוא שרידים של טנק סורי ישן, שנפגע ונפל לתוך הנחל במהלך מלחמת ששת הימים.

את הביקור בבניאס אפשר לשלב עם ביקור בקלעת נמרוד (זכרו לקנות כרטיס כניסה משולב), ו/או במסלול הליכה בנחלים היפים שבסביבה: נחל חזורי ונחל גובתה שמובילים מקלעת נמרוד למעיינות הבניאס, ונחל חרמון שממשיך מהמעיינות לקיבוץ שניר ולמושב שאר ישוב.

לפני שנתחיל, נספר מה הביקור אינו מכיל: אין כמעט מקומות שבהם ניתן להכנס למים. בחלקים ממסלול ההליכה מותר לשכשך רגליים בבריכות העתיקות, אבל לא יותר מזה. הכניסה למים פוגעת בצמחיה ובבעלי החיים, ובכל מקרה, פקחים של רשות הטבע מסתובבים שם ומשגיחים. מי שרוצה להכנס למים יכול לעשות זאת בהמשך הנחל, מחוץ לשמורה.

כמו כן, כדאי להזהיר שהמקום הוא אתר פופולרי לטיולים, ונדיר להגיע אליו בלי למצוא שם קבוצות גדולות. הכניסה לאתר בתשלום (23 ש"ח למבוגר).

הגעה: נוסעים צפונה על כביש 90, עוברים דרך קרית שמונה, ולקראת היציאה מהעיר שמים לב לשילוט לכביש 99, לכיוון מַסְעָדֶה. כאן פונים ימינה לכביש 99 ונוסעים 11 ק"מ עד לפארק, שנמצא משמאל לכביש.

ממש ליד הכניסה נמצאים מעיינות הבניאס, שזורמים לתוך שלוש בריכות מלאכותיות. בשטח פזורים עצי תאנה ורימון, גפנים ושיחי פטל, ובעונה המתאימה (קיץ) אפשר לקטוף ולאכול. כמובן שהאטרקטיביות של המקום לא נעלמה מהתושבים הקדומים של האיזור, ובמקום יש שרידי עיר קדומה וכן מקדש לאל היווני פאן (שממנו נגזר שמו המקורי של הנחל, פניאס).

ליד הבריכות מתחיל מסלול הליכה נוח לאורך הנחל. אורך המסלול כשעה, וסופו במפל הבניאס. אלה שאינם מסוגלים ללכת במסלול זה יכולים להגיע ישירות למפל מהכניסה המערבית של הגן הלאומי, אבל גם במקרה זה יש צורך לרדת בשביל קצר ותלול אל תוך הנחל.

לא רחוק ממפל הבניאס, וסמוך לשביל שעולה לכניסה המערבית, מתחיל מסלול מסומן בשחור, שבניגוד לשאר המסלולים בפארק - אינו משולט. זהו מסלול יפה בפני עצמו, שמתאים למי שרוצה להאריך קצת את הטיול ואינו צריך לחזור לנקודת ההתחלה. אם תלכו בו, תגיעו עד מהרה לקצה הפארק הלאומי. שער היציאה פתוח בדרך כלל, אבל נסגר זמן מה לפני סגירת הפארק. אם בכל זאת הגעתם וגיליתם שהשער סגור, תצטרכו לעלות לכניסה המערבית ולבקש מהשומר לרדת אתכם ולפתוח לכם את השער.

מכאן ממשיך המסלול לאורך הגדה הצפונית של הבניאס, כשמדי פעם תוכלו להציץ ולראות את הנחל זורם בתוך קניון מרשים. כקילומטר מאוחר יותר תראו שלט קטן עליו כתוב "הטנק הסורי". השלט מפנה לירידה מהמסלול המסומן אל הנחל עצמו, שם תראו טנק סורי הפוך שנפל לנחל במהלך מלחמת ששת הימים. השלטים במקום אוסרים על כניסה למים; רוב המטיילים מתעלמים.

לאחר שתחזרו למסלול, תגיעו עד מהרה לשביל שעולה לקיבוץ שניר, שם תוכלו להשאיר את המכונית. לחילופין, ניתן להמשיך במסלול השחור עד לכניסה לשאר ישוב. דרך זו מכילה כמה נקודות נוספות בהן אפשר להכנס למים, אבל מעבר לכך היא לא במיוחד מעניינת, וחלקה דרך עפר בה נוסעים טרקטורונים רבים.

קלעת נמרוד

(צביקה ויעל, 19.11.2005)
(יום הולדת לאיתן, 11.12.2009)

מבצר גדול ומרשים ביותר בצפון רמת הגולן, שנבנה על ידי האיובים והממלוכים. מסלול טיול קצר שמתאים לכל המשפחה, ואפשר גם לשלב אותו עם טיול בנחל חזורי ונחל גובתא הסמוכים (למיטיבי לכת), או בבניאס (לכל המשפחה). הכניסה בתשלום. ישנה חניה ממש ליד המצודה, אך המצודה עצמה יחסית גדולה והסיור בה כולל הליכה של כ-1.5 ק"מ.

גודלו של המבצר ומיקומו האסטרטגי גורמים לכך שניתן לראות אותו כמעט מכל מקום באיזור (אורכו של המבצר כחצי ק"מ). בימים עם ראות טובה ניתן גם להשקיף מהמבצר לכל הסביבה (לנו זה לא יצא כ"כ). בתוך המבצר אפשר להכנס למספר חדרים תת-קרקעיים ולמאגר המים של המבצר, וכן לראות שרידים של מגדלי שמירה עם חרכי ירי, חדרים עם קשתות וחלונות, ועוד. שיאו של הטיול בעליה ל"מגדל העוז", מגדל שמירה שממנו רואים את המבצר כולו (תמונה עליונה).

הוראות נסיעה: נוסעים צפונה בכביש 90. מיד לאחר שחוצים את קרית שמונה, פונים מזרחה לכביש 99. לאחר כ-15 ק"מ פונים שמאלה לכביש 989, וממשיכים עוד מספר קילומטרים עד לכניסה לאתר.

נחל חזור ונחל גובתה

(עם איתן, רפי ואיתמר, 16.8.07)

מסלול למיטיבי לכת שכולל ירידה תלולה (כמעט טיפוס) במורד נחל חזור ונחל גובתה, ומסתיים באתר הבניאס. אפשר גם להמשיך את המסלול (לאחר ביקור באתר) בנחל חרמון (הבניאס) ולסיים אותו בקיבוץ שניר, או אפילו בשאר ישוב, ואז הוא מתאים לטיול של יום מלא.

המסלול אינו ארוך (כ-4.5 ק"מ), אבל הירידה בנחל לוקחת לפחות 3-4 שעות, גם למטיילים מנוסים: ההליכה משולבת כמעט באופן מתמיד עם טיפוס על סלעים וירידה במפלים קטנים (יבשים). אם אתם אוהבים כאלה מסלולים (כמוני), מובטח לכם טיול מהנה. חובה לבוא עם נעלי הליכה גבוהות וטובות; אם אתם מתכננים להגיע לבניאס בהמשך המסלול, קחו אתכם בתיק גם כפכפים.

הגעה לנקודת ההתחלה: נוסעים צפונה על כביש 90, עוברים דרך קרית שמונה, ולקראת היציאה מהעיר שמים לב לשילוט לכביש 99, לכיוון מַסְעָדֶה. כאן פונים ימינה לכביש 99, חולפים על פני פארק לאומי נחל חרמון, ומעט אחריו מגיעים לפניה לכביש 989, עם שילוט למצודת נמרוד. פונים כאן וממשיכים מעבר למצודת נמרוד. באחד העיקולים ישנה ירידה מהכביש לחניון עפר גדול בצד שמאל, לידו ישנו מבנה מגודר (קבר עתיק בשם נבי חזורי) וכן אנדרטה ללוחמי סיירת אגוז. במקום יש חניון עפר, שולחנות פיקניק אחדים ומים זורמים.

המסלול, שמסומן בכחול, מתחיל ליד מגרש החניה, ויורד לתוך אפיק נחל חזור. בתחילת המסלול ניתן לראות קצת מים, אפילו בקיץ, אבל הם נשאבים ממנו, ובהמשך המסלול האפיק יבש לגמרי בקיץ. לאחר כקילומטר וחצי של הליכה (שייראו לכם כאילו זה הרבה יותר), מגיעים לפיצול: פניה שמאלה למסלול הירוק תוביל לעליה קצרה ותלולה מאוד למבצר נמרוד, פניה ימינה למסלול השחור תוביל לנווה אטיב, והמשך הנחל (שנקרא כעת נחל גובתה) במסלול שחור מלפנינו. אנחנו נמשיך במורד הנחל לעוד כ-2.5 ק"מ של ירידות תלולות, שרק בסופן מתיישרות מעט כאשר הנחל מתרחב ונעשה פחות תלול. לבסוף נגיע לכביש צדדי סלול ובו שלט המודיע על "סוף מסלול נחל גובתה". מבחינת כיוונים נראה שצריך לפנות שמאלה בכביש כדי להגיע לבניאס, אלא שהאתר מגודר וניתן להכנס אליו רק מהכביש הראשי. לכן פונים ימינה ומגיעים, כעבור כמה מאות מטרים, לכביש 99. פונים שמאלה והולכים בזהירות בצידי הדרך כ-300 מטר נוספים, עד לכניסה לפארק לאומי נחל חרמון (אתר הבניאס).

מסלול מעגלי בכרמל התיכון

(7/7/07)

בשבת הייתי במסלול מעגלי באיזור פחות מוכר בכרמל. המסלול מתחיל מחניון רקית, ליד בית המרפא "יערות הכרמל", עולה לפסגות הר שוקף והר ערקן, יורד בתלילות אל תוך נחל אורן והאגם המלאכותי שלידו, ולבסוף חוזר לנקודת ההתחלה. המסלול כולל מספר עליות וירידות שיכולות להיות מתישות, אך אינו קשה מבחינה טכנית. אורכו כ-7 ק"מ, ובהתאם לרמת הכושר שלכם, הוא עשוי לקחת בין שעתיים לחמש שעות הליכה.

הגעה לנקודת התחלה: תחילת המסלול בחניון רקית. כדי להגיע לשם, נוסעים על כביש בית אורן-עתלית (כביש 721), ממנו ישנה התפצלות עם שילוט לבית המרפא "יערות הכרמל". יורדים מהכביש הראשי בהתפצלות זו, ועוקבים אחרי השילוט לחניון רקית.

בחניון רקית יש שולחנות פיקניק ושירותים. מסלול ההליכה מתחיל כמה מטרים מאחורי מבנה השירותים, ונדמה לי שלא ניתן לראות אותו ישירות מהחניון, אבל אם עוברים את המבנה וממשיכים ללכת כמה צעדים בניצב לכביש, מגיעים לשביל הליכה ברור, שמסומן בירוק. זו תהיה גם נקודת הסיום שלנו, ובעיקרון ניתן לעשות את כל המסלול בכיוון ההפוך, אלא שאז נצטרך לטפס בעליות הרבה יותר תלולות.

לאחר כמה מאות מטרים, מתחברים לשביל מסומן באדום, שפונה ימינה ומתחיל לעלות לכיוון הר שוקף. לא רחוק משם נמצאת חורבת רקית, בה יש מערת קבורה עם כיתוב ביוונית, וגם עוד מספר כלי אבן גדולים שאפשר למצוא אם מסתובבים קצת באיזור.

מכאן מתחילה העליה העיקרית של המסלול, אל פסגת הר שוקף. מעט לפני הפסגה מגיעים לדרך עפר רחבה שמסומנת בכחול. אפשר להמשיך עוד מרחק קצר במסלול האדום כדי להגיע לפסגה, אבל האמת היא שהפסגה מכוסה עצי אורן וישנן תצפיות יפות יותר ממהלך העליה, כך שעל הפסגה עצמה אפשר לוותר אם אתם עייפים. כך או כך, צריך בסוף לחזור לדרך העפר וללכת לכיוון הסימון הכחול, שעוזב אחרי זמן מה את דרך העפר וממשיך לכיוון הר ערקן.

מכאן מתחילה ירידה תלולה וארוכה לכיוון נחל אורן. הירידה מסתיימת בפתאומיות בצוק קטן שמשקיף על הנחל, והשביל המסומן מסתיים בכביש הסלול שמוביל ליישוב גבעת וולפסון. הולכים כחצי ק"מ במורד הכביש ומחפשים הזדמנות לרדת אל תוך הנחל - ישנם מספר דרכי עפר שמובילות אותנו לשם בנוחות.

המפגש עם הנחל הוא באיזור עין אלון, וכדאי ללכת כמה מטרים במעלה הנחל (מסלול ירוק) כדי להגיע אל מקור הנביעה. המשך המסלול הוא במורד הנחל, בשביל מסומן בירוק, ומגיעים לשרידי טחנת קמח, שכל מה שנותר ממנה הוא קיר עם קשת מאבן. מכאן עולה מסלול שמגיע למחצבות קדומים, אבל אנחנו ממשיכים במורד הנחל עד שהוא מגיע אל אגם מלאכותי, שאולי הוא יוצר אווירה נחמדה בחורף, אבל בקיץ הוא יבש וגמרי ונראה קצת פתטי (במיוחד עם השלט המזהיר מסכנת טביעה). מכאן ממשיכים בכביש עפר עד לחניון האגם, שגם בו ניתן למצוא שולחנות פיקניק, וגם כאן נדמה שניסו במתכוון להסתיר את המסלול שיוצא חזרה לכיוון נחל רקית. בסופו של דבר מצאתי את תחילת השביל (מסומן באדום), מעבר לשולחנות הפיקניק, בגדה השמאלית של נחל אורן.

המסלול האדום כולל עליה מתישה, אבל לא תלולה, בחזרה לנקודת ההתחלה. הסימון בקטע הזה הוא לא משהו; כדי לא להתבלבל, כדאי לזכור שהמסלול הוא שביל הליכה, וכבישי העפר שהוא חוצה אינם קשורים אליו. בסוף העליה מגיעים בחזרה אל הפיצול עם הסימון הירוק, שבו התחלנו את המסלול, ומשם הדרך קצרה לחניון רקית.

מקורות
את הרעיון לטיול לקחתי מהספר טיולי ישראל: צפון, מאת יעקב שורר, הוצאת כתר, 2002, מסלול 46.

שוויצריה הקטנה

(עם דביר והדר, 5.5.07)

לפני שנה היינו במצפה של שוויצריה הקטנה (המוכר גם בשם "הצוק"). היום לקחנו כמה חברים לראות את המסלול העיקרי של שוויצריה הקטנה, שהוא אולי המסלול המוכר ביותר בכרמל. המסלול אינו מעגלי, אבל הוא מספיק קצר כדי שניתן יהיה לעשות אותו הלוך-חזור, אם אין לכם אוטו.

הגעה לנקודת ההתחלה: אם מגיעים מכיוון חיפה, נוסעים לכיכר האוניברסיטה, ממשיכים בו ישר ופונים מיד ימינה לתוך הכניסה הרשמית של יערות הכרמל. אם מגיעים מכיוון תל-אביב, מומלץ לרדת מכביש החוף במחלף עתלית, לעבור לכביש הישן (כביש 4) ומיד לפנות לכיוון בית אורן. מסלול הנסיעה שמתפתל במעלה הכרמל הוא מהיפים בארץ. חולפים על פני בית אורן וכלא דמון, בצומת ה-T פונים שמאלה לכיוון חיפה, ומגיעים לבסוף לכיכר האוניברסיטה, שם מבצעים פניית פרסה ומיד ימינה לתוך יערות הכרמל. בשבתות יפות הכניסה ליערות הכרמל בתשלום, וכמעט בכל זמן אחר אין שם אף אחד וניתן להכנס חינם. ממשיכים לפי השילוט לכיוון שוויצריה הקטנה וחונים בקצה הכביש.

הגעה במכונית לנקודת הסיום: נקודת הסיום היא הכניסה לבית אורן, ליד חוות הסוסים. כביש עפר סלעי מוביל אל תוך הכרמל. אם יש לכם רכב גבוה תוכלו להמשיך חצי קילומטר על כביש העפר ולהגיע לחניון, אבל אפשר גם ללכת את הקטע הזה ברגל (גם ככה הטיול הזה קצר).

המסלול: מחניון שוויצריה הקטנה יורדים בשביל שמסומן בירוק אל תוך נחל מוצל ויפה. המסלול כולל מדי פעם טיפוס סלעים קליל מאוד, שמתאים לכל המשפחה מלבד ילדים קטנים מאוד ו/או חסרי אחריות מאוד. (ישנה גם דרך אחרת שעוברת במסלול קל הרבה יותר, ומגיעה לאותו מקום.) לאחר ירידה של 20-30 דקות בערוץ הנחל, הנוף נפתח ורואים את ערוץ נחל כלח, עם צוקי הגיר המרשימים שלו והצמחייה הצפופה. (כאן נפגשים המסלול הקל יותר, שירד גם הוא מהחניון.) ממשיכים שמאלה בירידה מתונה, שמגיעה בסופו של דבר לגשר אבן שחוצה את נחל כלח. חוצים את הנחל וממשיכים בעליה מתונה מאוד מעברו השני של הנחל, עד שמגיעים לדרך עפר נוחה שמובילה לבית אורן. לכל אורך הדרך ישנן תצפיות רבות לנחל ולים התיכון.

פארק גורן

(עם חברים של יעל, 28.4.07)

פארק גורן הוא איזור פיקניק של קק"ל על "כביש הצפון" בגליל המערבי. הפארק רחב-הידיים מכיל מספר איזורי פיקניק, מסלולי הליכה קצרים, תצפית על המונפור וההרים שסביבו, וגם מסלול הליכה ארוך יותר אל המונפור ממש.

הגעה: הפארק נמצא על כביש הצפון (כביש 899) בין קיבוץ אילון למושב גורן. לכביש הצפון אפשר להגיע בכמה דרכים. אם באים מתל-אביב, הדרך הטובה ביותר היא לנסוע לכביש 70, בצומת אחיהוד לפנות שמאלה ומיד ימינה, ולהמשיך צפונה על כביש 70 עד לצומת חניתה, שם הכביש מתעקל והופך לכביש 899. דרך זו עשויה להיות קצת פקוקה בשבתות יפות, במיוחד בדרך חזרה. מחיפה, אפשר להגיע לכביש 70 ישירות מצומת יגור, או לנסוע על כביש החוף (כביש 4) ולחתוך לכביש 70 בעכו או בנהריה. בדרך זו יש הרבה רמזורים באיזור הקריות, אבל יש שני נתיבים בכל כיוון והיא פקוקה פחות בשבת.

המקום: כביש טבעתי צר מקיף את הפארק ועובר ליד מספר איזורי פיקניק עם שולחנות אבן. למרות שבאנו בשבת אביבית יפה, הצלחנו למצוא מקום לפיקניק די בקלות, ולא היה רועש במיוחד. יש גם מסלול טיול קצר שנקרא "חוצה הפארק". זה שם קצת בומבסטי ל-20 דקות של הליכה נוחה בתוך צמחייה אביבית יפה. יצא לנו לראות צב, שכנראה חשב שיקבל מאיתנו אוכל, וכן חרק דמוי צרצר בעל הסוואה מוצלחת מאוד (תוכלו לראות אותו במרכז התמונה אם תסתכלו טוב).

אחרי האוכל הלכנו עוד כמה מטרים אל "מצפה המונפור", נקודת תצפית קטנה שנמצאת ממש על הכביש, וממנה אפשר לראות את המבצר הצלבני וגם את כל ההרים שסביבו.

מכאן גם יוצא מסלול הליכה שמגיע אל המונפור ממש, אותו עשיתי לפני שנים רבות (לפני קיומו של הבלוג הזה, ושל בלוגים בכלל). המסלול לא מאוד ארוך, אבל הוא יורד כמה מאות מטרים לתוך נחל כזיב ועולה בחזרה אל המבצר, כך שהוא קצת מעייף אם בדיוק אכלתם כמות מכובדת של בשר על האש.

המכתש הקטן

(צביקה, רפי וחברים, 21-22.2.07)

המכתש הקטן הוא באמת לא כזה גדול (הרוחב שלו הוא כ-5 ק"מ), אבל יחד עם עיקוף דרך נחל צין, הצלחנו ליצור טיול קשה למדי: שני ימים ושני לילות, 35 ק"מ, עם עליות שהצליחו להתיש את כולנו. המסלול מקיף נופים מדבריים מדהימים, משקיף על המכתש, עובר בתוך החולות הצבעוניים, והשוס: עובר במרבדי פרחים רחבים עם ריחות דשא שלא הסתדרו בכלל עם האווירה המדברית. המסלול מעגלי ומתאים לקבוצה עם רכב אחד.

הבעיה העיקרית בטיולים של כמה ימים בנגב היא מים. יחד עם הבישול של הערב, צריך לקחת בחשבון לפחות 7-8 ליטר לאדם ליממה – הרבה מאוד משקל שצריך לסחוב בעליות של המכתש. אם לוקחים בחשבון גם אוהל, שק"ש וביגוד חם (בלילה נהיה קר מאוד), אתם יכולים להבין שהיינו די מסכנים במשך חלק מהעליות. כדי להקל קצת על העומס, תכננו את המסלול בצורת לולאה כפולה (מעין ספרה 8), כך שבסביבות 3 אחה"צ ביום הראשון הגענו בחזרה לאוטו וחידשנו את מלאי המים שלנו. הלולאה הראשונה יכולה להתאים לטיול של יום, אבל צריך להתחיל אותו די מוקדם בבוקר - לנו זה לקח בערך 7 שעות.

הגעה: נוסעים בכביש 25 מדימונה לכיוון צומת הערבה. כ-5 ק"מ לפני צומת הערבה, בין אבן ק"מ 112 ל-111, ישנה פניה ימינה עם שילוט למכתש הקטן. פונים לכביש עפר סלול בחלקו ונוסעים בערך 10 ק"מ, עד לחניון לילה שנמצא ממש ליד מחצבה (יש שם צריף, שומר וכמה דחפורים, אבל הם לא עובדים בלילה). שם מקימים את האוהל בלילה הראשון. החניון ממוקם כמה מאות מטרים מה"משפך" של המכתש הקטן, דרכו זורם נחל חצרה החוצה מהמכתש.

לולאה ראשונה: המסלול בעצם אינו מתחיל בחניון הלילה – צריך לחזור כ-4 ק"מ במעלה הכביש, עד שמגיעים לסימון הירוק. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא להסיע את כולם באוטו, להשאיר חלק מהאנשים בנקודת ההתחלה עם כל התיקים, ואז להחזיר את האוטו לחניון. כך אפשר לצעוד את ארבעת הק"מ האלה בהליכה מהירה ובלי תיקים (עדיין מדובר על 3/4 שעה די משעממת). כמובן שאם יש שתי מכוניות, הכל יותר פשוט.

המסלול הירוק יוצא שמאלה (צפון-מערבה) מהכביש, וממשיך במעלה אחד היובלים של נחל מזר. העליה תלולה אבל לא קשה מבחינה טכנית, ובהדרגה נפתח הנוף של בקעת הירדן ועבר הירדן מאחוריכם. לאחר הליכה של כ-3 ק"מ (עם עליה של 400 מטר) תגיעו בבת אחת לנקודת תצפית מדהימה שממנה אפשר לראות את המכתש הקטן כולו, ולמעשה גם כמעט את כל המסלול של היומיים הבאים.

מכאן המסלול הירוק פונה צפונה וממשיך לאורך שפת המכתש, עד לנקודת תצפית נוספת, כ-2 ק"מ משם, בחלק הצפוני של המכתש. כאן אנחנו מתחברים לשביל ישראל ולמסלול כחול, שמגיע מנחל צפית (מסלול שאמור גם הוא להיות יפה, ובטח עוד אכתוב עליו יום אחד). המסלול הכחול פונה שמאלה (דרומה) ויורד אל תוך המכתש. הירידה גם היא תלולה מאוד, אבל לא קשה.

בתוך המכתש, האטרקציה העיקרית היא כמובן החולות הצבעוניים. יש כאן חולות בכל מיני גוונים של אדום, צהוב, לבן וסגול. לאחר הירידה נכנסים לתוך יובל של נחל חצרה, שיש בו גם תצורות אבן מעניינות.

כשמתקרבים לאיזור "המשפך" שדיברנו עליו קודם, המסלול נהיה דרך עפר שעוברים בה כל מיני טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים, מה שקצת מוריד מההרגשה של טיול במדבר השומם. כנראה שיש כאן חפירות לשאיבת מי תהום, או משהו כזה. ממש בקרבת המשפך, נפרדים משביל ישראל ופונים שמאלה אל המסלול האדום, שמוביל אותנו בחזרה לחניון הלילה. כאן לקחנו עוד מים ואוכל, וגם את האוהלים והשק"שים שלנו, וחזרנו לתוך המכתש.

את הלולאה הראשונה התחלנו בערך ב-8:00 בבוקר (ב-9:00 אם לא מחשיבים את ההליכה על הכביש עד לנקודת ההתחלה), והגענו בחזרה לאוטו בשעה 15:00. כך שאפשר לעשות מהחלק הזה טיול של יום, אם אתם קמים מוקדם.

לולאה שניה: כאן מתחיל החלק המבעס שבו כולם סוחבים המון מים. מהחניון, חוזרים בחזרה למכתש דרך המשפך (סימון אדום), וממשיכים על השביל האדום (שמתחבר מהר מאוד בחזרה לשביל ישראל), לכיוון מערב. הליכה של כ-5 ק"מ בתוואי נוח מובילה אל הקיר הנגדי של המכתש, שם מחכה העליה הקשה ביותר של הטיול – מעלה עלי האיום. העליה היא בסך הכל כ-450 מ', עם קטעי סקרמבלינג בודדים, וכנראה לא היתה מתישה אותי כל כך אילולא הייתי בסופו של יום טיול ארוך, ועם 20 קילו על הגב... כך או כך, העליה לקחה יותר זמן ממה שחשבנו, והעובדה שהתחיל להחשיך לא הצליחה לגרום לנו להגביר את הקצב. בסופו של דבר הגענו למעלה בדמדומים, ולא הספקנו לראות את השקיעה מעל המכתש, כפי שרציתי.

מנקודת התצפית המפוספסת ישנה הליכה של עוד קילומטר וחצי בערך, עד לחניון הלילה השני, אליו הגענו באמת בכוחות אחרונים (הרגליים שלי ממש לא סחבו אותי). אבל, כמו בכל טיול בשטח, בלילה השני תמיד ישנים הרבה יותר, ואחרי אורז (שרוף קמעה) הלכנו כולנו לישון בסביבות 20:30, והתעוררנו כעבור עשר שעות עם כוחות מחודשים. צריך לציין שהחניון הזה ממוקם בערך 500 מטר גבוה יותר מהחניון של הלילה הראשון, אז גם אם לא היה לכם קר בלילה הראשון, כדאי שתקחו שק"ש ובגדים חמים.

היבלות וכיווצי השרירים כמעט גרמו לנו לשנות את המסלול ולחזור כלעומת שבאנו, אבל בסופו של דבר לא ויתרנו והמשכנו כמתוכנן, וזה היה שווה את זה, כי ממש ליד המכתש הקטן נמצאים שני נחלים יפים מאוד, וההליכה בהם היתה שינוי מרענן מנופי המכתש. ממש ליד חניון הלילה עוזבים את המסלול האדום ופונים שמאלה למסלול שחור, שיורד בחזרה את 450 המטרים שעלינו בעמל רב רק אתמול בערב. המסלול הולך בערוץ נחל עקרבים וכולל סקרמבלינג בין בולדרים ענקיים וגם קצת ירידות במפלים. אין צורך בחבל, אבל צריך קצת יכולת טיפוס. (אם אני הצלחתי לעבור את זה, למרות פחד הגבהים שלי, אז גם אתם יכולים.) לאחר הירידה התלולה והכיפית מגיעים לאיזור שטוח שבו נחל עקרבים מתחבר לנחל צין הענק. כאן המסלול מסומן פחות טוב, ובשלב כלשהו איבדנו אותו, אבל זה לא באמת משנה – רק צריך להמשיך ללכת לכיוון דרום עד שמגיעים לערוץ של נחל צין (אי אפשר לפספס את זה) ושם כבר תמצאו את סימון השבילים של נחל צין, ותפנו שמאלה (לכיוון צפון-מזרח).

בקטע הזה של נחל צין ישנם שני שבילים שמתחברים ונפרדים זה מזה שוב ושוב: המסלול האדום מתאים לרכב 4X4 גבוה במיוחד (היו מקומות שלא האמנו שרכב יכול לעבור בהם, אבל עובדה שראינו איזה ג'יפ עובר). ממנו יוצאים מדי פעם קטעים קצרים של מסלול ירוק, שאינו מתאים לרכב; הם חוזרים ומתחברים אליו כעבור קילומטר או שניים. שני המסלולים הולכים לאורך הנחל, חוצים אותו מדי פעם, ומשתלבים מדי פעם. המסלול הירוק הוא כנראה די חדש (במפה של רפי, מ-2002, הוא לא מופיע), אבל באמת שזה לא כ"כ משנה באיזה מהם אתם הולכים. למעשה, סביר להניח שתעברו מאחד לשני כמה פעמים במהלך הקטע הזה של המסלול, בלי לשים לב.

בנחל צין יש הליכה של משהו כמו 10 ק"מ, והיא בכלל לא משעממת כמו שהייתם יכולים לצפות מדרך ג'יפים - יש הרבה גבים וגם כמה מעיינות, ולאורך חלק גדול מהנחל יש זרימה של ממש. במקומות מסוימים נראה שאפילו אפשר להכנס ולשחות, אבל אנחנו בעיקר רצינו כבר להגיע לאוטו, אז לא ניסינו. בסופו של דבר הדרך עוזבת את הנחל ומתחילה לעלות על הגדה השמאלית שלו, ולאחר זמן מה הדרך משתפרת ונהיית דרך עפר כבושה היטב. זה הסימן להתחיל לחפש מסלול ירוק שפונה שמאלה ועולה אל ההר. הוא נמשך רק כמה מאות מטרים, ומייד מתחבר אל המשפך שאנחנו כבר מכירים היטב, ומשם ממשיכים כמה מאות מטרים אל המכונית והמיזוג.

ביום השני, התחלנו את ההליכה בסביבות 8:00 (אחרי ארוחת בוקר), והגענו לאוטו בסביבות 16:00, אחרי שנ"צ די רציני. אם נשאר לכם זמן וכוח אפשר להתעכב יותר בנחל צין, ולהגיע ממש בשקיעה.

מערות חזן

(יעל וצביקה)

מערות חזן הן קבוצת מערות בחבל לכיש שבשפלת יהודה, לא רחוק מבית גוברין. בעבר היה במקום אתר מוסדר עם כניסה בתשלום, אבל למרבה הצער המקום ננטש והכניסה אליו היום אפשרית, אבל אסורה כנראה.

הגעה: נוסעים על כביש 40 עד לצומת פלוגות (ליד קרית גת). פונים מזרחה לכביש 35 (לכיוון חברון). בצומת לכיש, יורדים מהכביש הראשי לעבר יישובי חבל לכיש (כביש 3415). קצת לפני מושב אמציה, ישנה פניה ימינה לכביש סלול אבל צר מאוד, עם שילוט למערות חזן. ממשיכים על הכביש הצר במשך קילומטרים אחדים עד שמגיעים לשלט מאולתר שבו כתוב באנגלית "Chazan Caves", ולידו פניה שמאלה ומגרש חניה. במקום יש מספר שולחנות פיקניק ובשבת יש בו לא מעט אנשים.
זמן הנסיעה מתל-אביב: שעה ורבע (בכבישים של שבת בבוקר).

המקום: ליד מגרש החניה יש כמה שולחנות פיקניק, אבל מלבד זאת המקום נראה כמו עיר רפאים, עם קרוואן שבור ועליו שלט דהוי עם חיצים ל"קופה" ו"מזנון". לאור כמות האנשים שהיו במקום (ראינו אפילו קבוצה מאורגנת קטנה), לא ברור למה סגרו את האתר.

ממגרש החניה ממשיכים קצת במעלה הגבעה, ומגיעים למערות עצמן. בניגוד להרבה מערות אחרות באיזור, אלה אינן מערות פעמון אלא מערות מסתור גדולות למדי, שמכילות מספר חדרים ואפילו בית בד שמור היטב, שאפשר לראות את חלקו מבחוץ. המערות נחצבו כנראה בזמן השלטון הרומאי ויתכן ששימשו במרד בר כוכבא. הכניסות למערות סגורות, אבל אפשר להשתחל פנימה אם רוצים (תביאו פנס אם אתם מתכננים לעשות את זה).

המערות ממוקמות בתחילתו של חורש נטוע של קק"ל שנקרא יער אמציה. בצידו השני של הכביש ישנה דרך עפר שעולה על הגבעה שממול, שמכוסה בחורף בפריחה צפופה של רקפות. מראש הגבעה אפשר לראות בצד אחד את הנופים של מורדות הרי יהודה ובצד שני את השפלה.

בסיכומו של דבר המקום היה יכול להיות מאוד נחמד אם היו מסדירים אותו, פותחים את המערות ומוסיפים כמה מילות הסבר על המקום. במצבו הנוכחי האתר לא ממש מצדיק הגעה, אלא אם אתם גרים ממש קרוב.

טיולים נוספים באיזור: מערת לוזית

מערת הנטיפים (מערת שורק)

(צביקה ויעל, 30.12.06)

החורף והבוץ הגיעו, וזה זמן טוב לטיולי מערות. היום היינו במערת הנטיפים, שקרויה גם מערת שורק או מערת אבשלום. זו מערה לא מאוד גדולה, אבל מאוד מרשימה, והסיור הקצר (בערך שעה) מתאים לכל המשפחה ומעולה גם בימים גשומים.

ההגעה: יורדים מכביש 1 (ת"א-ירושלים) במחלף שער הגיא, ונוסעים על כביש 38 ממש עד לכניסה לבית שמש. ברמזור הראשון של בית שמש, ליד המזרקה, פונים שמאלה לכביש 3855 (השלט מפנה ל"בית שמש מרכז"). ממשיכים עם הכביש לתוך פארק עצמאות ארה"ב, עד לצומת T עם שלט למערת הנטיפים. הכבישים מתפתלים לאורך הרי יהודה ובפארק עצמאות ארה"ב יש הרבה נקודות שקטות עם חניה ושולחנות פיקניק. כשאנחנו היינו היו איזורי פיקניק רבים שהיו ריקים מאדם. בחורף הקופה נסגרת בשעה 15:00, ובקיץ ב-16:00, אבל זה כל כך קרוב שאפילו אם קמים מאוחר בשבת ומתבטלים כל הבוקר, עדיין אפשר להגיע. משך הנסיעה ממרכז תל-אביב עד למערה הוא כ-40 דקות בכבישים הפנויים של בוקר שבת.

המסלול: זהו אתר של רשות הטבע והגנים והכניסה היא בתשלום (23 ש"ח למבוגר). מהחניה יורד שביל מרוצף עם מדרגות אל פתח המערה, שם יש מבנה קטן עם פוסטרים והסברים על המערה. הכניסה למערה היא בקבוצות מאורגנות, אבל אחרי סרט הסבר קצר ומעניין (אם גם דל-תקציב) וכמה מילות הסבר של המדריך, אפשר לשוטט במערה בחופשיות, לתפוס מרחק מהילדים הצעקנים ולהשאר שם כמה זמן שרוצים. אסור לגעת בנטיפים (מלבד ב"פינת ליטוף" קטנה ונחמדה), אבל בשבתות מותר לצלם, אפילו עם פלש.

מסלול ההליכה בתוך המערה די קצר: כמה מאות מטרים בלבד. אבל אם הולכים לאט, מרגישים כאילו המערה גדולה ונהנים יותר. הנטיפים והזקיפים מאוד, מאוד מרשימים. יש שם סוגים שונים של תצורות, בעלות דוגמאות, גדלים וצבעים שונים. התמונות שצילמתי ממש לא משקפות את היופי המיוחד של המקום - גם בגלל שקשה לתפוס אותו בעדשה וגם בגלל שנגמרה לי הבטריה זמן קצר אחרי שנכנסנו למערה.

התנאים בתוך המערה, מסתבר, כמעט לא משתנים במשך השנה: טמפרטורה של 22-23 מעלות ולחות של כ-95%, כלומר, הרגשה של סאונה. אז לא כדאי לבוא לבושים חם מדי, גם בימים הקרים ביותר: אתם רק תרגישו מחנק ותרצו לצאת מהמערה מהר יותר, וחבל.